ברוכים הבאים לתחרות הפוסטים של בורדו. התחרות תחל ביום שני 12 בינואר 2009 . ניתן להעלות פוסטים עד 13 בפברואר 2009 בחצות.ביום ראשון 15 בפברואר יועלו להצבעה הפוסטים הנבחרים.ההצבעה תסתיים ביום 28 בפברואר בחצות. פרסום הפוסטים הזוכים ייעשה עד 10 במרץ 2009. בהצלחה.
"ראית אותה?", טל שואלת ולא מחכה לתשובה, "את השמנה ההיא", היא עונה לי ולעצמה וממשיכה לאכול את ארוחת הצהריים שלה. "היא אכלה חפיסת שוקולד שלמה, לגמרי לבד ותראי איך שהיא נראית, השמנה ההיא". שותקת בצד, יושבת השמנה הזו, שנקראת אני, שוב מתביישת לענות ולהגיד לטל הרזה, שהרבה אנשים שהיא מכירה, אוהבים את השוקולד שלהם לגמרי לבד.
שוב שתקתי והתפללתי שהיא לא תגיד לי ש... שיט! היא מסתכלת עלי, נבוכה ומתנצלת, מגמגמת שהיא לא התכוונה ומזכירה לעצמה ולי, כדי שלא אשכח, ששמן זה לא בריא ומוזנח, שמן זה אדם בודד ללא סיכוי לאהבה או רגשות, "אבל לא את, כן? את שמנה יפה".
כשחזרנו למשרד אחרי ארוחת הצהריים, שמעתי את אחד הלקוחות מברר עם הבוס, מה שמה של הבחורה שבאה עם "השמנה ההיא". הפעם אני הייתי השמנה ההיא.
חזרתי הביתה והתחלתי להיזכר בכל הפעמים שבהן הייתי סתם "השמנה". יכולתי בקלות להיות למשל, "ההיא עם העיניים הכחולות" או "הבחורה עם החולצה האדומה". הייתי מסתפקת בכל תיאור חיצוני אחר, אבל זה לא קרה יותר מדי פעמים. הייתי חלק מקבוצה, שאליה חשתי יחסי אהבה- שנאה (לרוב שנאה), אבל ללא כל יכולת או כוח רצון חזק מספיק, כדי לשנות את ההגדרה שתלווה אותי עוד הרבה פעמים במהלך חיי.
שנאתי את עצמי. בלילות דמיינתי שאני רזה, עם בטן שטוחה וזרועות חטובות, וגם אני מתלבטת באיזה צבע אקנה את הביקיני העונה ואתלונן שמידה 38 זה לא מה שהיה פעם. מכל עבר קראו לי שוב ושוב "השמנה": הפרסומות שהציגו אך ורק נערות דקיקות, חנויות הבגדים שגרמו לי להבין שחולצה נטולת גזרה ומרובת אפליקציות זה שיא האופנה, או לפחות כל מה שאני אי פעם אוכל ללבוש, גברים עם הערות עוקצניות, מלגלגות ומבט של בוז ואכזבה לנוכח המראה העסיסי שלי. אפילו ההוא, שיצא איתי במשך שבוע ואמר בטון מתנצל, שטוב לו ונעים לו, אבל הוא באמת לא יכול להסביר לחברים שלו שחברה שלו שמנה ושאולי פעם אחרת, מתישהו בעתיד...
היו בדרך גם ניסיונות כושלים לרזות. אין ספור דיאטות, כדורים, משקאות ותרכובות. אלפי שקלים על דיקור סיני ותפוז אחד ליום, הרעבה עצמית שנגמרה בבולמוס אכילה אכזרי ומה לא.
עד שזה קרה. לשקוע או להרים את הראש בגאווה ולהכריז לכל מי שרק רוצה לשמוע: "אני כאן! אני שמנה וזה לא הולך להשתנות!", אלו היו האפשרויות שעמדו בפני. אז בחרתי באחרונה. ללא ספקות ובלי להסס לשנייה. כשזה קרה, העולם השתנה.
ראיתי המוני נשים יפהפיות בכל המידות, חנויות הבגדים שאני ורק אני בחרתי, חייכו אלי והמלתחה שלי הפכה לסקסית ועדכנית, נהניתי ללכת לים (לבושה בטנקיני שמדגיש את הקימורים הנשיים החד פעמיים שלי), ריחמתי על אלו שהעירו לעברי הערות שנועדו אך ורק כדי לפגוע, גיליתי עולם חדש ובתולי, שמחכה לי ורק לי. הוא היה זהה לחלוטין לזה שהכרתי קודם לכן, אבל שמחת החיים שפרצה מתוכי, לא הושפעה מהגודל שלי. אני אשה גדולה מהחיים.
שנים אחר כך, אני וטל אוכלות את ארוחת הצהריים. הוא מגיע ושואל אותה: "היא חברה שלך?".
"מי?", היא מחזירה בשאלה.
"היפה ההיא", הוא עונה ומצביע עלי.
(הפוסט הנ"ל נכתב במאי 2008. מאז השתנו כמה דברים, אבל מה זה חשוב?
בזמן האחרון ענין המשקל שלי מאוד מטריד אותי (וגם את ארון הבגדים שלי שצריך להתחלף בעיקר בגלל הקילוגרמים הנוספים שאני מעלה חדשות לבקרים). למען האמת, קצת קשה לי עם הפוסט הזה כי הוא (לכאורההססני) לא פמיניסטי וכו’, אבל מה לעשות, אני באמת מעלה במשקל, לא עושה ספורט בכלל (שזו בעיה לכשעצמה, כי אני מכורה לספורט, כשאני טורחת לעשות) ובימים אלו לא מצליחה להביא עצמי לכלל עשייה. להלן כמה מהנסיונות (הכושלים, יש לומר) שלי לצאת לדרך, כמאמר המשורר:
1. חדר כושר. בפעם האחרונה שנרשמתי, נשבעתי שלא אעשה זאת עוד. המנוי הזה היה הכי יקר בתבל. הלכתי אולי 5 פעמים. שילמתי לשנה. בעבודה שלי יש חדר כושר לשימוש העובדים. לי יש גם מפתח לחדכ”ש שאוכל להיכנס מתי שבא לי גם כשאין מדריך/ה, כי אני עסוקה בשעות שכולם הולכים במשך היום… בלה בלה בלה. אז הלכתי איזה חודש חודשיים. זהו. בכל זאת איני מתמידה.
2. בעבר היה לי מאמן כושר שהייתי כל כך מכורה לאימונים איתו שהייתי מתאמנת בין 4-6 פעמים בשבוע לשעה וחצי-שעתיים כל פעם. במסגרת נסיונות השידול העצמי שלי להפוך מבטטת ספות רופסת למשהו מוצק יותר, עשיתי את הצעד המשמעותי וחידשתי איתו את הקשר. הוא מצידו עדיין ממתין לתאריך תחילת עבודה… אני מצידי- עושה כלום…
3. מאז שיש לי YesMax אני מקליטה באדיקות 3 תוכניות כושר שמתרחשות באמצע הלילה (6:00 בבוקר) מידי יום. יש לי כבר ספריה רצינית ועניפה בממיר השווה שלי.ספריה שמחכה שאחזור מהעבודה כל יום (או יום כן, יום לא̷) ואתעמל מול מסך ה-LCD החתיך שלי בסלון המרווח והמעוצב שלי. FYI- לא פתחתי אף הקלטה עד כה. מביך לומר, אך אין לי מושג איך נראים המאמנים שם ומה טיב הספורט שהם עושים. בושה!!!
4. אופניים. רכשתי אופניים לפני כמעט שנה, בעידודה ובמרצה של אחותי התקתקנית, שאילולא היא, זה לא היה קורה. נסענו, ראינו, עשיתי סיבוב בבלוק, בחרתי, בן זוגה עשה מעשה, בא עם הג’יפ ואסף אותם עד לביתי. כל זה ביום אחד. רק כדי לדרבן אותי. מס’ הפעמים שרכבתי עליהם יכול להיספר על אצבעות 2 ידיי. וגם זה בעידוד בנם הפנימיסט שאיתו רכבתי מס ‘ פעמים בפארק כי הוא מקצוען (ככה זה בגיל 10). אני אוהבת אופניים. באמת. אופניים היו כלי התחבורה שלי כשגרתי ביפן. באמת. לא זזתי בלעדיהם לשום מקום. מה נהיה ממני? מה? עתה הם מעלים אבק בחוץ נבוך
5. דיאטה. נושא קשה וכאוב לכשעצמו. כי כאמור אני צמחונית שלא אוכלת מוצרים עם קמח בגלל הצליאק, אז לכאורה לא נותר לי כלום לאכול. אז זהו, שרק לכאורה, כי אני בכל זאת אוכלת מאוד יפה… בכל אופן, דווקא עשיתי דיאטה לפני כמה חודשים ואפילו רזיתי ממש יפה (8 ק”ג) ואז העליתי הכל כי אני לא עושה ספורט וגם לא דיאטה ואפילו אוכלת יותר…כאילו אין מחר. ולהפתעתי, לא רק שיש מחר אלא הוא מגיע עם הרבה אופציות אכילה נוספות וגוף שמן ורופס יותר…
אוף, מה לעשות? מה לעשות? חוץ מלרחם על עצמי, כי את זה אני כבר עושה ממש טוב וזה לא אופרטיבי במיוחד. אפילו ניסיתי את השיטה של “להשלים עם המצב” - אני אומרת לעצמי שכרגע זה מה שאני יכולה לעשות ואיני יכולה להלקות את עצמי וכו’ וכו’. זה מחזיק מעמד כמה ימים בלבד. זהו. אני לא משלימה עם המצב. נקודה. אז מה באמת לעשות?
עכשיו, אני בחורה מלאה. שמתי לב שבחדר הכושר, שנקרא ליידיספיטנס, יש עוד כמה בנות מלאות. מלאות כל טוב כמובן. חשבתי שלמעשה ניתן לשנות את שם המועדון ל- ליידיס פאטנס...
כשנרשמתי התחלתי להתאמן בהתלהבות רבה, באתי לשיעורים, התעמלתי ברחבה, מכשירים, משקוליות, הכל. אפילו התייעצתי עם אחת המדריכות לגבי איך אפשר להמשיך להתאמן בבית.
היא אמרה לי "שכיבות שמיכה זה מצוין בשבילך". אז אחרי השיעור הייתי באה הביתה וקופצת ונשכבת על הפוך.
אני לא יודעת למה אבל זה לא כ"כ עזר לי.
פניתי אז למדריכה אחרת היא אמרה לי לכי תצעדי, תלכי בשכונה. הייתי מגיעה הביתה מהעבודה, נועלת לנעלי התעמלות ויוצאת לדרך. עכשיו בשכונה אצלנו כולם מכירים אותי, וזה באמת(!) כי אני עוזרת לכל הקשישות עם השקיות של הסופר.
אז הייתי צועדת ובדרך פוגשת את השכנה. אז מה אני לא אעזור לה? היא הזמינה אותי להיכנס לשתות תה, אז מה אני לא אכנס? ועם התה הגישה עוגיות. אז מה, אני לא אטעם?
אני לא יודעת למה אבל גם ההליכות האלה לא כ"כ עזרו לי.
עכשיו, מהשקילה אני משתדלת להתחמק. כשנרשמתי נשקלתי, הקפדתי להוציא את כל הטישויים מהכיסים.הכנסתי את הבטן חזק חזק ולא נשמתי.
אחרי חודש, הרגשתי שעבדתי קשה, התאמצתי, באתי 3-4 פעמים בשבוע, אז באתי להישקל.
שוב הכנסתי את הבטן טוב טוב, הוצאתי את המפתחות, עליתי על המשקל כשאני מקפידה לעמוד חלש ולחשוב: אויר, אויר.
ואז התברר שלמרות הכל - עליתי במשקל.
מאיה המדריכה אמרה שבטח העליתי מסת שריר. אז יכול להיות שבאמת, אבל מאידך אולי גם הפעלתי קצת יותר מדי את שרירי הלסת.
עכשיו, יש שיעורים שאני ממש אוהבת. למשל שיעור מדרגה.
אבל מה, הקואורדינציה שלי היא לא משהו, במיוחד בהתחלה. כולן היו מדלגות על הדרגה ועושות תרגיל צעדים בייסיק, בייסיק, ממבו, יוסי.
ואני הייתי מזנקת באויר באיזה ניתור שלא במקום ונוחתת בצד השני.
לקח לי זמן להפסיק להסתבך עם הרגליים, אבל העיקר שהייתי מזיעה היטב וזה הרגיש לי שעשיתי עבודה טובה.
גם את שיעורי היוגה אני מאד אוהבת, למרות שיש שם תרגילים בלתי אפשריים.
בהתחלה התלהבתי, המדריכה אמרה, נתרגל עכשיו את ברכת השמש, ואני מייד נשכבתי על הגב לברך את השמש, אבל זה ממש לא היה התרגיל.
לפעמים התרגילים מאד מסובכים, לוחצים על איברים פנימיים.
לא פעם קרה ש, סליחה, לאחת הבנות נפלט.
ואננדי המורה ברוב מקסימותה אומרת ברכות: לא נורא, יונה קטנה.
אני נמצאת כבר כמה חודשים בדיאטה כשמתוכם כבר 3 שבועות בדיאטה מבוקרת עם דיאטנית...והאמת? אני מאושרת.
פעם הייתי פחות...הרבה פחות. אבל ככל שקיבלתי את עצמי יותר יצאתי בהתרסה כנגד כל הדיאטות וכל אותם אנשים שרצו שארזה כי הרגשתי שסוף סוף יש לי את הזכות להיות שמנה ומאושרת בלי לסבול ביקורות עקיצות ושאר מיני ירקות לגבי השומן שלי שהוא בעצם מהווה אחוז גדול מאוד ממה שאני.
כשהבנתי שאני מתחילה להשמין התחלתי להדחיק את זה ובאמת אכלתי מכל הבא ליד עם בולמוסי אכילה בלתי נשלטים של דברים משמינים ולא ממש מזינים...אבל הייתי מאושרת!!
מתוך כל האושר הזה ומהחגיגה ללא גבולות יצא לי להציץ כמה פעמים אל טלי הישנה..הביישנית שלא הייתה מעיזה בכלל לעשות את הדברים שטלי השמנה יותר מרשה לעצמה.פתאום למרות כל השומן הזה הרגשתי קלילה כפי שלא הייתי מעולם כי הרגשה חדשה לאט לאט חדרה לליבי...אהבה! . למדתי לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי . ללטף את הבטן ולחייך בלי לכעוס ולשנוא. לעמוד ערומה מול המראה ולהגיד...בחיי טלי את יפה! . ללמוד כל קימור בגופי שפעם לא יכולתי לגעת בו. ועם כל קילו שעלה....אהבתי יותר. לא כי אהבתי את השומן. אהבתי את עצמי והבנתי שכל שינוי בגופי אני צריכה לקבל באהבה.
מתוך האהבה הזאת והקבלה שזו אני ואני לא איזה יצור דוחה ומכוער , לא מפלצת מפחידה וענקית , הגיע המחשבה על הדיאטה. הפעם לא דיאטה בשביל להיות יפה יותר או להיות כמו כולם. לא דיאטה כי אני שונאת את עצמי ובוכה. דיאטה של אהבה למען עצמי ולמען הבריאות שלי. והכי חשוב למען ילדי העתידיים שצריכים אמא שתוכל לרוץ איתם.
וככה התחלתי את הדיאטה. לפני 3 שבועות נשקלתי בפעם הראשונה מזה זמן רב. לפני שהתחלתי שאלתי עד כמה המשקל שוקל וענו לי שעד 200 קילו ...ואני כבר הכנתי את עצמי שיש סיכוי לא קטן שאהיה אפילו מעבר לזה כי כבר הייתי יותר...הרבה יותר!! ואני יודעת פחות או יותר לפי בגדים ישנים ששמנתי הרבה ושאני דיי קרובה למשקל הזה. אבל שום דבר לא הכין לרגע שאקבל את זה באמת כתוב באדום על המשקל תחתי . לפני שעליתי עליו איזה 10 דקות לא יכולתי להביא את עצמי להיות קרובה אליו...כל הזמן הסתובבתי לידו ובסוף תפסתי אומץ ועליתי. המשקל הבהב ולקח לו זמן לשקול...בכל זאת זה הרבה לשקול...ונעצר על 194.7 קילו. עם כמה שידעתי עמוק בתוכי שזה יהיה המשקל לא יכולתי להתמודד עם זה והתחלתי לבכות ללא שליטה. לבכות על העלייה הזו של קילוגרמים שכבר הורדתי במאמץ לא קטן. לבכות על עצמי כי זו הוכחה שאני שמנה ומאוד...שמנה בצורה חריגה ועכשיו קיבלתי את האישור למחשבות האלה שמילאו אותי בעבר. את כל ההרצאה אחרי השקילה עברתי כשאני בוכה ללא יכולת לעצור. לאחר ההרצאה הלכתי לעשות קניות של ירקות ומוצרי דייאט...כי ממחר דיאטה ואצלי אין אוכל דיאטטי בבית ובטח שלא ירקות...איכסה ירקות. בקופה קניתי טובטעם...חטא אחרון לפני שנכנסים למשטר. באוטו לפני שעליתי הביתה נתתי לו ביס....ובמקום טעם טעים מתוק ומפצה על הכאב של השקילה כאב חדש התחיל למלא לי את החזה...כאב של לאכול את עצמי למוות...כאב של לרצות לאכול כל כך הרבה עד שאעלם מפה מהחיים האלה ופעם ראשונה שאפילו לא חיכיתי לסיים בשביל להקיא..פשוט ירקתי את זה החוצה והתחלתי לבכות שוב. פה בעצם בדיעבד התחיל השינוי. לא עוד בריחה אל האוכל כי לא הוא ינחם אותי אלה להיפך.
עוד שינויים באו בעקבות המשקל...התכנסתי שוב בעצמי. אט אט שקעתי בדיכאון , חזרה הביישנית צמרת שבי...השנאה לעצמי ולגופי. ונקודת המשבר...חזרתי לישון לבושה. אפילו בפני מי שכבר ראה אותי ערומה לא יכולתי ללבוש קצר או גופיה...שלא לדבר על אפילו לראות את עצמי במראה ערומה. אפילו מולו...שראה אותי עשרות פעמים לפחות ערומה ישבתי לבושה בצורה שלא יראה כלום שום חתיכת בשר..אפילו לא כתף....חזרתי ללבוש בגדים גדולים ולא מחמיאים...חזרתי לשנוא את עצמי ובצורה הכי קיצונית שיש.
עם השנאה הזו הפסקתי לאכול. כל ביס לווה במחשבות נוראיות בכעס ושנאה כלפי עצמי ובבכי נוראי שכל ביס יגרום לי לא רק שלא ארד אלה אפילו להשמין יותר. הרי שקלתי יותר ואני יודעת כמה קל להגיע קרוב ל300 קילו...כל כך קל שזה נורא.
בשבוע הראשון ירדתי מעל 2 קילו...ועדיין הייתי מאוכזבת כי זה לא מספיק מהר. אז שנאתי את עצמי יותר שלא שמרתי בצורה יותר קיצונית ...בכיתי יותר . התכנסתי יותר ושוב חזרתי להסתכל סביב ולהיות בטוחה שכולם נועצים בי מבטים. כולם רואים את המפלצת השמנה והחריגה הזו ותוהים איך היא מעיזה לצאת החוצה. בשבוע השני ירדתי מעל לקילו...וגם זה היה לאט מידי אז כבר לא הסכמתי לצאת מהבית אלה רק לעבודה. אפילו לקניות לא הייתי מסוגלת נפשית לצאת. כי הרי מפלצת צריך להחביא ולא לתת לה להסתובב חופשי.
השבוע ירדתי רק 700 גרם....אבל השבוע גם עבדתי על עצמי המון. ניסיתי להחדיר לעצמי לראש שזה שעכשיו אני יודעת בתכלס כמה מראה המשקל לא צריך לשנות לי כלום. שהרי לפני 3 שבועות הייתי שמנה יותר אבל הייתי מאושרת ואהבתי את עצמי וקיבלתי את עצמי ..את כל כולי את מה שאני ואת השומן הרב כחלק בלתי נפרד ממני.עמדתי במקלחת ובזמן שסיבנתי את הבטן ניסיתי לחשוב על כמה שהיא רכה ונעימה וכמה זמן היא כבר מלוה אותי...כל כך הרבה שנים שהיא חלק בלתי נפרד ממני. כשהסתרקתי מול המראה התבוננתי בעניים עמוק לנסות לראות את המחשבות שלי ...הסתכלתי על השיער הנקי על הגוף עם ניחוח דבש עדין מהסבון. הסתכלתי על כולי ועברתי פרט פרט וניסית לחזור לאותה הרגשה שליווה אותי בזמן האחרון ולאט לאט חזרה האהבה המוכרת והטובה. הקבלה העצמית שנותנת לי תחושה רגועה וסלחנית כלפי עצמי. חיבקתי את עצמי ואמרתי לעצמי שאני אוהבת את עצמי.
הבנתי שהפרידה מהשומן היא לא מלחמה אלה פשוט 2 חברים טובים שעברו יחד שנים רבות ועכשיו הגיע הזמן להתרחק קצת. לא כי לא אוהבים וכי רבים אלה פשוט כי יש עכשיו דרך חדשה בחיים.
והיום בבוקר קמתי עם תחושה טובה ורעננה. לבשתי חולצה חושפת כתף. התאפרתי התבשמתי וכשעמדתי בתחנה הרגשתי שמכולם שם אני הכי יפה!! גם ליד הבחורה הרזה וליד הילדונת הקטנה..ליד כולם אני יפה. אני יפה כי זו אני. אני לא משווה אותי לאף אחד ולא מנסה להיראות כמו בעיתונים. אני יפה כי ככה נבראתי...יפה כמו כל האנשים. אין פחות ואין יותר בטח לא על סמך משקל גופי שלא מראה בכלל כלום אלה רק חלק קטנטן ממי שאני. גם עם המשקל הוא גדול ועצום הוא עדיין מהווה מרכיב כל כך קטן מהמכלול שהוא אני. מהעולם המלא הזה שהוא טלי.
בבוקר במעלית חייכתי לעצמי ואהבתי את הדמות שנשקפה מולי. אישה שלמה ונשית אישה אוהבת ומחייכת. כבר לא מפלצת מלאת בושה אלה פשוט אישה. והנה כולם כבר לא מסתכלים בוחנים וצוחקים...כי כנראה גם לא עשו את זה קודם אלה זו הייתי אני. ניסיתי לצפות מראש את תגובת החברה והרגשתי שאני כל כך בצד ושונה שהשלכתי את המחשבות שלי על אנשים אחרים. הרי קשה להודות שככה חשבתי על עצמי אני בפנים.
אז נכון ליום שלישי אני 188 קילו של אישה , מאושרת , שמנה , אוהבת , נאהבת. אבל בסופו של דבר ההגדרה הכי טובה היא שהיום אני פשוט אישה. כבר לא משנה לי המשקל הגיל ושאר דברים קטנים. אז מי אני? פשוט טלי כי זה כבר מהווה את סכום כל המשוואה שהיא אני.
המרחיבה או יותר נכון המחריבה לא הגיעה היום
האמת כבר כשנכנסתי לרכב שמתי לב שהיא לא הייתה שם....
אחרי כמה דקות חשבתי...מממ...אולי...אבל לא היה לי כח
החלטתי לתת לה שקט בינתיים ולהתרכז במשהו אחר
מידי פעם בנסיעה הארוכה (כמעט שעה) לעבודה היא צצה אבל מרוב עייפות לא היה לי כח להתמודד איתה והפניתי את תשומת ליבי לדברים אחרים
להרחיב? ...נההההה אין לי כח לזה על הבוקר
טוב הגענו לעבודה...
נו..אולי ניתן לה להגיח לשנייה כזו..פעם אחת לפני שיוצאים מהאוטו...אבל אין לי סבלנות טוב לא משנה...
יוצאים מהאוטו...
רגע...גם המותחת וגם המרחיבה צצות ומבקשות צאנס...אבל אבל אבל...לא נו אין לי סבלנות היום אתן לא מבינות??
טוב הגענו למעלית ...מול המראה הגדולה פתאום שתיהן קופצות בצעקות איימה....נו..למתוח!!! להרחיב!!! אמרנו לך!
עכשיו תראי את החולצה איך היא יושבת על הבטן! ממש רואים הכל...את לא נורמאלית! איך את יוצאת ככה ועוד לעבודה??
תני לנו שנייה נסדר את החולצה
אני אמתח אותה ואני ארחיב
אז נכון לא נוכל כמו בנסיעה למתוח אותה עד לברכיים ולשבת ככה עד לעבודה על מנת שהחולצה תהיה רחבה...אבל לפחות למתוח אותה טוב על הבטן תתני לנו?? למשוך אותה ככה למטה
נווווווווווווווו בבקשה!!!
לא אני מחליטה , מנידה בראשי מסלקת את בועות המחשבה האלה
מסתכלת שוב במראה
טוב...גם השרוולים קצרים מהרגיל...רואים את כל השומנל`ה שלי רוטטים את העובי הנוראי שלהם מעל למרפק....
מפלצת המלח פלפל מתחילה לנקר....את רואה?? אמרתי לך שאת הולכת רק עם שרוולים שמכסים עד למרפק
את לא מתביישת בכל המידלדל העבה הזה???
לפחות טוב שגופיה לא שמת...אבל באמת זה לא לעניין...תראי את זה רוטט...בעעעעעעעעעעע
אוף אין לי כח לכל המכשפות האלה היום
חייכתי לעצמי חיוך ענק מול המראה
הורדתי את הקליפס ופרעתי את השיער
הסנפתי את ריח השמפו מהבוקר
בחנתי את האיפור
ליטפתי את הבטן
עוד מבט מהצד על השומנל`ה של היד...נההה זה זניח...
עוד חיוך אחד סיבוב והחוצה אל העבודה
דופקת כניסה כשכולי אושר וקבלה
זה היום הראשון בחיי שלא הקשבתי למותחת למרחיבה ולמפלצת המפלח פלפל...איזו הקלה!!!!!
ברור לי שיהיו ימים שהן ינצחו...אבל בינתיים לא אכפת לי שהחולצה צמודה על הבטן..חולצה שאצלי כמה שנים ופעם ראשונה שלא עברה מתיחה הרחבה ומשיכת השרוולים כמו איזו תנועה לא רצונית שנעשית כל 5 דקות
כאילו שזה מסתיר משהו....זה סתם מחרב את הבגד ואת ההרגשה
פתאום להרגיש חופשייה מהמטלה הזו
הדרך עוד ארוכה
אבל בינתיים אני עוברת אותה עם חולצה בצבע ורוד בזוקה עם איפור תואם ובקבוק פפסי מקס ביד..אחחח אין כמו הרגשת החופש הזו
היה לו קול מדהים.
"אז מה, דודה שולה?" הוא שאל, עמוק וחם.
"דודה שולה", הסכמתי.
דודה שולה הייתה אחותה הגדולה של אימא ונודניקית גדולה. היא סירבה להאמין שקיימת בחורה בת 32 שעדיין אינה נשואה. במוחה הפעוט כל אישה שעברה את גיל 25 ורווקה היא, הייתה רפת שכל או מכוערת.
"את לא מכוערת", הייתה אומרת לי דודה שולה. "וגם לא רפת שכל", הייתה מוסיפה לאחר הרהור. "את יפה. קצת שמנה, אבל ככה זה טוב לאישה. אישה שמנה תוליד הרבה ילדים".
הייתי מהנהנת בראשי בהסכמה נמרצת ושבה לזפזפ ערוצים ולפתוח שקית חדשה של נשיקות הרשי.
"פוי", הייתה אומרת דודה שולה ומצביעה בזרת גרומה עם לק מקולף על הדמויות הרצות על המרקע. "תראי איזה רזה. חיוורת. מסכנה. עצמות. שיתנו לה קצת אוכל. קצת רוקוט קרומפלי או בונדאש והיא תשמין קצת ותראה טוב".
המאכלים ההונגריים המצויינים של דודה שולה היו אלה שעזרו לי להראות טוב. להראות טוב על פי דודה שולה, כמובן, כי אנשים אחרים היו סבורים שאני נראית בלבד. בכל פעם שאימא הייתה מעזה לומר משהו על העובדה שאני שמנה מדי וכדאי לי לאכול פחות, דודה שולה הייתה מתרעמת וצועקת על כולם שיתנו לי לאכול בשקט ומה הם רוצים ורק ככה אני אהיה חזקה מספיק לסחוב ברחמי שבעה שמונה ילדים לפחות.
אני הייתי שותקת. שותקת ופורסת לעצמי עוד פרוסת עוגה או מוסיפה עוד קצת שמנת לתפוחי האדמה האפויים.
דודה שולה סידרה לי אותו. "יובל", היא אמרה, והשם קסם לי כל כך. "הוא הבן של תרצה מקופת חולים. הוא עורך דין והוא גבוה ועשיר ורווק. בן 37 ורווק. נתתי לה את הטלפון שלך והוא יתקשר מחר".
"אני לא רוצה בליינד דייט", מחיתי קלושות. עורך דין, רווק, גבוה. יובל. עשיר.
"את רוצה להשאר רווקה? את רוצה להיות רווקה זקנה כמו דודה שולה?"
"לא, דודה שולה".
"אז הוא יתקשר מחר".
"הוא יודע שאני שמנה?"
"את לא שמנה".
שתקתי. דודה שולה ניצבה מולי כעוף טורף וזועם, מוכנה להמשך הוויכוח הרגיל שלנו, שכולל "אני שמנה את לא שמנה" במשך כחצי שעה, ואז את הריטואל הקבוע של שתינו הולכות לחפש וופלים בארון ולראות שידורים חוזרים של סקס והעיר.
הפעם שתקתי. אולי כי נמאס עלי הוויכוח ואולי כי רציתי יובל.
"אני בדרך כלל לא נפגש בבליינד דייטים", אמר יובל בקולו העמוק והמסוקס. "אבל אימא שלי אמרה שאת באמת נהדרת".
"שטויות", אמרתי. "אמרו עלי דברים גרועים יותר".
הוא צחק צחוק גברי.
"אז מה?" הוא שאל. "ניפגש מחר בשמונה?"
"מחר", הסכמתי. "שמונה".
"אני אבוא לאסוף אותך. אל תחכי לי למטה, אני אצלצל אלייך ותרדי".
"טוב", אמרתי. "ביי, יובל".
הו, יובל.
למחרת התארגנתי מארבע. מדדתי בגדים וזרקתי אותם על הרצפה בהבעת תעוב. הצטערתי שלא הלכתי לקנות בגד חדש, אולם לא היה לי זמן להצטער. יובל יגיע בעוד פחות משעתיים ואני עדיין איני לבושה. דודה שולה ניסתה לפתות אותי בעוגת גבינה שסיימה לאפות, אבל אני לא יכולתי לאכול וגם לא רציתי לאכול. קילו פחות וודאי לא יזיק לי.
ברבע לשמונה הייתי מוכנה, לבושה ומאופרת. דודה שולה התעקשה להתיז עלי מהבושם המזעזע שלה ש"גורם לגברים להימשך אלייך". בשמונה ודקה הוא צלצל.
ירדתי למטה. הוא כבר חיכה ליד האוטו. גבוה, גברי. חולצה מכופתרת בצבע לילך ומכנסי ג'ינס. שזוף. זיפים.
הלכתי לאט, מתנשמת בכבדות. יובל. יובלי.
"היי", אמרתי בקול צרוד.
יובל הביט בי ושתק.
"היי?" ניסיתי שוב.
"מצטער", אמר יובל בקול גברי. "זה לא ילך".
ראיתי אותו מסתובב ונכנס לאוטו שלו ונוסע. ריח האפטר שייב שלו עדיין נשאר כמה שניות אחריו.
רצתי הביתה, מתפוררת מבכי. דודה שולה שאלה משהו אבל לא שמעתי. במקרר המתינה עוגת הגבינה ואני לקחתי אותה אלי לחדר ולא הותרתי ממנה פרור.
מתוקה היא בת גילי או יותר מבוגרת, הכל תלוי מתי שואלים אותה.
היא לא תלוייה במספרים וגם לא נצמדת לתאריכים ובכלל היא חלשה בחשבון ככה היא אומרת.
מתוקה סיפרה לי שאף פעם היא לא אהבה את השם שלה וכל הזמן האשימה את אמא שלה על השם הזה.
כבר מכיתה ב' הילדים צחקו על השם שלה ועל השמנמנות שלה (למרות שאמא שלה אמרה לי שהיא הכי יפה בעולם) והמשיכו עד שהפסיקה ללמוד בכיתה י"א ולא בגלל השם אלא בגלל שהיא החליטה שמספיק לה.
אמא שלה ניסתה לדבר איתה ולהסביר לה שזה צעד פזיז מידי אבל זה לא ממש הזיז לה והיא התחילה לעבוד במכולת של טוביה (בלי שאף אחד ידע את הגיל שלה)
רק פעם אחת היא התחברה לשם שלה - אחרי שגילו שיש לה סוכרת וגם אז היא האשימה את אמא שלה:
"אם לא בשם, אז במחלות התורשתיות שלה, ובמבנה הגוף".
את אבא שלה היא לא יכלה להאשים כי הוא מת כשהייתה בת 5 (זאת אומרת היא כן האשימה אותו שמת אבל לא על השם שלה)
החיים של מתוקה לא היו מתוקים כמו השם שלה והיא אמרה שזה חבל כי אם השם היה אומר משהו אז כל היפות היו יפות וכל האהובות היו אהובות והיא מוסיפה עוד המון שמות שאני כבר לא יכולה לזכור כי היא לא עוצרת מלהאשים את השמות בבעיות של האנשים ולמרות שאני חושבת שהיא לא צודקת אני שותקת כי אני לא רוצה לעצבן אותה כי ככה היא אומרת הסוכר עולה מעצמו ובלי עזרת שוקולד.
לפעמים אני מנסה להראות למתוקה את השמיים הכחולים כמתנה נפלאה ולפעמים אני אפילו לוקחת אותה לים כשיש לי כסף למונית כי על אוטובוסים היא לא מוכנה לעלות. הייתי מסבירה לה שלנשמה גדולה כמו שלה אין אפשרות לחיות בגוף קטן והיא הייתה מחייכת אלי ומלטפת את הבטן הרכה והנעימה שלה. מיד אחר כך ההינו אוכלות גלידה והיא היתה אומרת שגלידה זה הכי טעים כי זה אסור אבל גם מתוקות צריכות מתיקות.
אתמול הלכתי אליה והיה לי כסף למונית. מצחיק שסבא שלי נותן לי דמי חנוכה אפילו שאני כבר גדולה.
קראתי לה מלמטה למרות שכבר לא עושים את זה כבר בגלל הפלאפונים אבל שכחתי את שלי בבית ולא היה לי כח לחזור.
קראתי שוב ושוב ואחרי חמש דקות שכבר הרגשתי ממש ממש לא נעים מכל השכנים. אמא שלה הוציאה את הראש מהחלון ואמרה לי שמתוקה לא בבית והיא תחזור יותר מאוחר ושהיא הלכה וכאילו אמרה בשקט שמתוקה הלכה להיפגש עם מנחם.
אני ישר חשבתי על מנחם ושבטח מתוקה מסבירה לו שמנחם זה מלשון לנחם...
במקום להמשיך לחשוב התפללתי לאלוהים שיעשה שמנחם באמת ינחם אותה וימלא לה את הסוכר בנחמה מהסוג של אהבה.
אהבתי
כמה נכון 
רבה
תכירו את מתוקה - סיפור
סיפור מרגש....