זהו, השתכנעתי.
אך למרות זה שאני כבר מאמינה שאלהים נמצא בפרטים , ושרגעי האושר והחסד שהוא מוכן להקציב לנו לא ממש נפוצים, אני ממשיכה לרדוף, מסיבה לא ברורה, אחר הדברים הגדולים שיוצרים אצלי ציפיות וכצפוי גם מאכזבים.

אני מזהה את רגעי החסד בדיעבד, מספיקה להבחין בהם בהתרחקותם ולא מצליחה לאחוז בשוליהם ולעכב.

אולי משום כך אני מתענגת על אותו רגע קסום שחוויתי בשבוע שעבר, בעת שיצאתי ממקום עבודתי, מועצה מקומית לא גדולה בלב השרון ההביל.
ימים מסויימים, כמו גם רגעים אחדים, יכולים להחשב כמיוחדים, וכזה היה אותו יום שהחל מבעוד לילה, בשעה שהשינה יפה לה בדרך כלל.

קמתי לראות בעיני את אושרו הגדול של בני שיצא לחגוג את יום הולדתו באמסטרדם.
נפגשנו לרגע בשער בית הנתיבות הבינלאומי רק בכדי להזיל דמעה של אושר ולהיפרד לשלום.
אחר כך נסעתי אל אותו מקום מלאכותי מקורר שקוראים לו "עבודה", ולא פיתחתי ציפיות.
כשיצאתי משם, לאחר כך וכך פגישות, התחלף האור הפלורסנטי הלבנבן של חדרי בכתום - צהוב – בוהק - מכאיב לעיניים כחולות, של השמש, שבחרה לעמוד, כמו בכל יום בשעה זו, ממש מעל לראשי הגלוי, הג´ינג´י.
גם הקרירות המסויימת של המזגן המוסיקלי פגה מיד עם נגיעת קרניה של הנ"ל בצחור עורי שלמד פרק בהכנת סטייק WELL DONE.

וכך הגעתי אל נקודת הזמן המדוייקת של אותו רגע של אושר קסום חד פעמי, כלומר, אל הנקודה בה נפגשו עייפותי ורעבוני עם השמש וקרניה.

דלת הזכוכית הכבדה של בנין המועצה נטרקה מאחורי אוטומטית, ולמרות שרק חמישה צעדים בינוניים הפרידו ביני לבין מכוניתי, גבר עלי יצרי וסטיתי לעבר הקיוסק הקרוב כדי לשבור שבר ולספק את רעבוני.

"שבר" אמרתי והתכוונתי לארטיק "שוקובו", שתפקידו היה לצנן את האוויר, את האווירה ואת הרעב בו זמנית.
תיק גדול לארטיק קטן.

בשובי מן הקיוסק מצאתי לצד מכוניתי, בשכנות מאוד צמודה, מכונית פורד פיאסטה קטנה. כלומר, תבנית פח בצבע בז´ דהוי, מקושטת בחוטי תיל נושאי תפקידי חיבור ותמיכה, בולטת בלכלוכה.

עם כל כך הרבה סימנים מיוחדים לא נותר לנהגת אלא להחנותה באופן מיוחד, וכך מצאתי אותה, חציה על הכביש וחציה על המדרכה, מעמידה בצל את מכוניתי וחוסמת את הנתיב להשתלבותי בתנועה.

באותו רגע, של אושר, אתם זוכרים, עמדו בפני שלוש משימות מיוחדות:

א. לא להתעצבן - רגיעה ושקט נפשי מזרימים את הדם למקומות הנכונים,
מקלים על החשיבה, והעווית שהם יוצרים בשולי הפה
מתפרשת לעיתים קרובות כחיוך המטעה את היריב.

ב. להמשיך לאכול את הארטיק - "שוקובו" עם תפקידים חשובים שמאיים לשנות מצב צבירה ולקשט את בגדי.

ג. לתמרן את דרכי החוצה - צהרים, חם, הילדים מחכים.

בהתבוננות מהירה בסביבה לא הצלחתי לאתר מישהו שיכול היה להיחשב כבעליה החוקיים של הבונבונירה הארוזה בתיל. איש מהעוברים והשבים לא ידע למי היא שייכת. בעלי החנויות הפנו אלי את גבם בזלזול ויושבי הקיוסק ממלאי הטוטו נשארו אדישים וחסרי תגובה.

וכך בעודי מנסה למלא את כל שלוש המשימות (א´ ב´ ו-ג´) בו זמנית נתגלה לי החסד האלוהי.

אשה צעירה שעל פי מראה גופה החטוב ופניה הנאים התאימה יותר למכונית ספורט בעלת גג מתקפל - שמה פעמיה אל הגרוטאה.

פתחתי את החלון, הטיתי מעט את ראשי כדי להתגבר על הפרש הגבהים בינינו, ובענווה, תוך איפוק וליקוק (השוקובו) הערתי כמעט בלחש: "ככה חונים?"

אינני יודעת על מה לחצתי, אך לפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, נשפכו מן הפתח המסומן בצבע אדום בוהק הממוקם בחלקו העליון של אותו גוף יפה, כל כך הרבה דברים מכוערים ומגעילים – היפוכו המוחלט של המראה.
אותה גברת צעירה נתגלתה לי בתוך זמן קצר כאשת אשכולות רב מקצועית.

היא איבחנה אצלי טמטום ושגעון, וצרחה לעומת פי החתום שאפסיק לצעוק.

בין אבחנה לצעקה ניסיתי לקרר את האווירה, אך הרוח הקלה שנשבה מכיווני הפיחה דווקא את האש בעיניה מזרות האימה, והיא החליטה להאשים אותי בפגיעה בפנס שלה – למרות שאפילו בזכוכית מגדלת אי אפשר היה למצוא שברים ורסיסים של הפלסטיק הצהוב ליד, לצד, מעל ומתחת לבונבוניירה .

ואז כשהעזתי לאמר לה שהפנס נשבר כנראה במקום הקודם בו חנתה באופן לא חוק יפלטה לעברי את המשפט הבא שהוא, הוא שיאו של הרגע האלוהי שעליו אני מספרת.

"תראי איך את נראית"!! ירתה בבוז גלוי, ולא יספה.

כל מעייני טענותי שגם לפני כן לא ממש שפעו, נסתתמו לחלוטין.

הסתכלתי על עצמי במראה ומצאתי אותה צודקת.

אכן, נראיתי זוועה, אבל א י ך ז ה ל ע ז א ז ל קשור לצורת החניה שלה?

האם עובדת היותי מכוערת, מקנה לכל מאן דבעי רשות לעבור על חוקי החניה?

האם עובדת היותי אישה לא מטופחת עם שומה, פימה וצמיגונים, נותנת לגיטימציה לכל פתח מסומן באדום בוהק בחלקו העליון של גוף חטוב, לאמר לי שאני נראית כמו... כמו משהו שמתחרז עם "מה"?

המשכתי ללקק את ה"שוקובו" שהתברר כמאכזב וכלא יעיל בכל אמת מידה.
הוא לא צינן את האוויר, גם לא את האווירה ואפילו בעיית הרעב נשארה בעינה.
הכנסתי להילוך ונמוגותי מן המקום.
בחמש הדקות הראשונות שלאחר מכן ניהלתי את הקרב המילולי של חיי, בלב, וניצחתי.
היו לי כל התשובות הנכונות, בעלות ההיגיון המתאים לשכל הישר שלה.
היו לי גם כל שורות המחץ שהכניעו אותה.
בלב.
ואז לפתע, אולי בגלל שכרון הניצחון, נתערפלו עיני ונהיגתי התנהלה על פי הזכרון בלבד.
הדמעות שזרמו, היו כבדות ומעומק שלא הצלחתי להגיע אליו.
שאלתי את עצמי שוב ושוב איך זה שמכל הדברים שיצאו מתוך עביט השופכין הזאת העטופה במראה המטעה הכניע אותי דוקא ה"תראי איך את נראית".
אני עדיין עובדת על זה. ובכל זאת:
תודה לך גברת אלמונית. הפנמתי את התנהגותך ומעתה באירועים מסוג זה אהיה כמוך, יותר רגועה, יותר שותקת והרבה פחות תוקפנית מתמיד.
פי יהיה סכור לחלוטין, ממש כמו שלך.
ואת, אני מקווה, תפנימי את המראה (א´ קמוצה) שראית בדמותי, ותיישמי אותה.
מן הכיעור שניבט בך תבורי את אופיי כמודל לחיקוי.
וכמו במעגל קסמים, בתוך זמן קצר, לא יימצא עוד בארץ הזאת אדם אחד שיישמע כפי שנשמעת ונראית בשבוע שעבר. ומי שחלילה יעז פעם להרים את קולו ולקלל יתבוננו בו האנשים ויניחו שהוא בא מכוכב אחר שבו עדיין לא למדו את מה שאנחנו כבר מזמן יודעים.
הצחקתי את עצמי, אני יודעת.
היה זה פרץ חד פעמי של אופטימיות שהתחלפה בזה הרגע בפסימיות שהעציבה אותי.
וכך עבר לו אותו רגע של אושר אלוהי קסום שבו: נחסמתי, הערתי, קוללתי, בכיתי, קיוויתי וחזרתי לשגרה.
עבר שבוע מאז אותו אירוע.
שוב נסגרה מאחורי הדלת, המכונית ניצבה מולי, השמש קפחה על ראשי ואני בחרתי לקנות "שוקובו".
קיוויתי שגם הפיאסטה תהיה שם , בשביל לשחזר את רגע האושר,
ולא.

הוסף תגובה