מזה שנים שהיא שמנה. היא כבר לא זוכרת איך היה להיות בגבולות הנורמה. בלתי חריגה. רגילה כזו, שאיננה מושכת מבטים מביכים.
רוב הגברים שהכירה בבגרותה העבירו לה מסר מאד ברור: את שמנה מדי בשבילי.
זה לא שהדברים נאמרו במפורש. אבל המילים האלה שייטו שם באוויר כמעט תמיד. ברורות כאילו היו כתובות באותיות קידוש לבנה מעל ראשם.
כשפגשה מישהו חדש, והו, היא פגשה הרבה במהלך חיפושיה, היא מעולם לא התיימרה להיות מי שהיא לא. תמיד הזהירה מראש. "אני שמנה!", היתה אומרת.
את מי ששאל אותה: "כמה שמנה?" היא לא טרחה אפילו לפגוש. והיתר, ברובם, אפילו אלה שלא נבהלו מהאמירה, עבור רובם היא היתה שמנה מדי.
יפה, מטופחת, מצליחה, פקחית, טובת לב ושנונה, אבל שמנה מדי. בשבילם.
ואז היא פגשה אותו. הוא אהב את גופה באותה המידה בה אהב את מוחה. בהתחלה זה הרגיש לה מוזר. הוא בטח דפוק, חשבה.
אבל הוא התמיד, חיזר, עינג ופינק והיא התרגלה.
מהמקום הזה, האהוב והמוערך, המקבל אותה בדיוק כפי שהיא, לימדה את עצמה לאהוב את גופה.
אם הוא אוהב סימן שיש מה לאהוב. והחלה לאהוב.
זה היה תור הזהב שלה. היא למדה לקבל את עצמה, ליהנות ממה שיש.
מתוך אהבתה המתחדשת אל עצמה, אספה בתוכה את הכוחות לעשות מעשה.
והלכה לניתוח קיצור קיבה.
הזמן לא עצר מלכת והיא השילה עוד ועוד קילוגרמים ממשקלה.
הוא, מצידו, המשיך לאהוב אותה, או כך נדמה היה לה הדבר.
חייה השתנו, מי שתפסה את עצמה כברווזון מכוער הפכה להיות ברבור יפה תואר, הזדקפה, צימחה בטחון עצמי והחלה להיות מחוזרת מימין ומשמאל. אבל היא רצתה רק אותו. את זה שאהב אותה אז, בתקופת החושך.
כאשר הראה המשקל ירידה דרמטית של 70 קילו בסך הכל, והחיים נראו יפים מאי פעם, קרה דבר מוזר.
האיש ההוא, שהיה הראשון לאהוב את גופה בשלמותו, שלימד אותה בדרכו שלו לאהוב את עצמה, שגרם למהפכות ולשינויים כל כך קיצוניים בחייה, החל להתקרר.
זה לא שהדברים נאמרו במפורש. אבל המילים האלה שייטו שם באוויר, כאילו היו כתובות באותיות קידוש לבנה מעל ראשו: את רזה מדי בשבילי.
הפרק הזה בחייה נגמר.
מזה זמן שהיא נורמלית. בלתי חריגה. רגילה כזו שאיננה מושכת מבטים מביכים. והיא זוכרת היטב, כאילו יהיה הדבר צרוב בנשמתה לעולמי עד, איך זה להיות שמנה חריגה.
ולא. אפילו בשבילו, היא כבר לא תחזור לשם.

הוסף תגובה