הכותרת שלפניכם מתארת את המבטים שקיבלתי בזמן ההיריון הכפול שלי, כשהעלתי את האפשרות להניק את התאומות שלי לאחר שאלד. בכתבה זו, בכוונתי לתת גם זווית אישית על החוויה שעברה עלי וגם את היתרונות הפסיכולוגיים והרגשיים שבחוויית ההנקה הן לתאומים והן לאם, אולם אין בכוונתי להכריז ש"כך צריכה כל אם הרה לתאומים לחשוב". אולי אפילו להפך – המטלה של כניסה לתפקיד של אמא לתאומים כרוכה בדרך כלל בלחץ רגשי, גופני ומעשי כה רבים, עד שדבר אחרון שצריך להוסיף לאם טרייה לתאומים היא עוד סוגיה מורכבת שכזו. לא כל אחת "מתחברת" לתלות הכרוכה בהנקה, למאמץ האינסופי הכרוך בזמינות הגבוהה המתחייבת ממנה, וגרוע מכך, כשמדובר בתאומים, גם שמעתי על אם שמאד רצתה, מאד התאמצה, הסתייעה ביועצת הנקה, אבל זה עדיין לא עבד, והיא נשארה עם חוויה מתסכלת מאד של כשלון. אני לא סבורה שצריך להניק בכל מחיר, אך אני כן רוצה לעודד אמהות שהיו רוצות לנסות זאת, לקחת זאת כאפשרות ולדעת שאם זה מצליח (וזה לא סוף העולם אם לא...) זה אמנם כרוך בהמון מאמץ אך התמורה היא רבה!

חשוב לזכור שגם אם רוצים מאד להניק, המציאות מכתיבה את הכללים, ולידת פגים או תינוקות בעלי קושי ברפלקס ההנקה שלהם עלולה להקשות מאד ולגרום לנו לוותר על הפנטזיה הזו די מהר. גם אם נראה שהתינוקות יוולדו במועד (פחות או יותר) ובמשקל תקין, עדין נדרשת מידה מרובה של התארגנות מראש. ראשית, אפילו אם הייתה חויה מוצלחת של הנקה לפני לידת התאומים (מה שיכול מאד להקל על התהליך כולו) מומלץ להפגש לפני הלידה עם יועצת הנקה כדי ללמוד או לרענן את הנושא, כי כל "כשל" מראשית הצירים (ועוד עם שני פצפונים) רק מקשה על הסיכוי להצליח. יועצת (וחשוב להגיע אל אחת שכבר התנסתה בעזרה לאם לתאומים) יכולה לסייע בהדרכה של אחיזה נכונה של הפטמה (אחרת יווצרו פצעים והכאב יהיה בלתי נסבל), בתנוחות הנקה (שמסתבר שהן מגוונות מאד ובסופו של דבר מתעצבות בהתאם להעדפותיה של כל אם), בהתארגנות מסייעת (כריות הנקה, איך להגיש לאם את התינוקות, סכנה של דלקות בשל יצור מוגבר של חלב בגוף וכו' וכו'). העצות הכי טובות מגיעות גם מהשטח, מאם שעשתה זאת וכדאי גם למצוא מישהי כזו לתמיכה (יש פורומים של תאומים ושלישיות וכאלה של הנקה באינטרנט). עוד עצה חשובה ביותר היא עזרה מכל גורם אפשרי – עצה שנכונה תמיד עם תאומים, אך נכונה בפרט כשמדובר בכך שהאם נמצאת כמעט כל הזמן בתפקיד שאף אחד לא יכול להחליף אותה, דבר שמשפיע גם על כוחותיה וגם על זמינותה (לאחים גדולים למשל).

לאחר הלידה, המפגש עם צוות ביה"ח וגישתו יכולים להיות קריטים להנקה, כי הצוות ממהר להאכיל תינוקות בבקבוקים בתחליפי חלב (בעיקר כשמשקלם נמוך) ואם שרוצה לנסות חייבת לעמוד על שלה כנגד מבטי הזלזול של הצוות שמסתכלים בה כמו על "משוגעת". במידה ועולות שאלות עקרוניות הנוגעות לבריאות התינוק, גם אז לא כדאי לקחת את דברי צוות ביה"ח כ"תורה מסיני" ואפשר גם להיעזר בסיוע של המרכז הרפואי להנקה. חשוב גם לזכור שבסוף כל אם מוצאת את פתרונותיה שלה, (להניק ביחד או לחוד) ורבות מהן הניקו בהמשך גם בסיוע של מזון תינוקות מלאכותי לאחד התאומים או לשניהם, כך שחשיבה יצירתית וגמישות נחוצים ותורמים, כמו בכל נושא אחר בגידול תאומים...

חשוב גם לדעת שבהנקת תאומים, משהו מהספונטאניות "הרומנטית" של אם המסתובבת עם תינוקה וחולצת בצנעה שד בעת הצורך, אינו יכול להתקיים, כי אי אפשר לחלוץ שד לשניים מחוץ לבית ועוד ללא עזרה...

אז לאחר פתיחה שכזו, למה בכלל לנסות להניק תאומים?

בספרה של ד"ר רונית פלוטניק "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" מדברת רונית על החסך בהורות טוטאלית אצל אמהות לתואמים – הורות לתאומים מתאפיינת במחסור ב"בועה" הבלעדית של אמא-תינוק, שהיא כל-כך הכרחית גם לאם להתקשר לתינוקה וללמוד לקרוא אותו וגם להתפתחותו של התינוק. הקושי הנגזר מאי יכולתה של האם להתמסר לתינוק אחד בלבד והתסכול הנובע מכך, מאפיינים את ההור

ות לתאומים לאורך כל הדרך. בהורות כזאת, האם גם חייבת להיעזר בהרבה אנשים אחרים – בן זוג, סבתא או מטפלת וזה יוצר איום על חוויות הבלעדיות שלה אצל תינוקה. ההנקה, מספקת היטב את החסך הזה ועונה על חלק מהבעייתיות שנובעת ממנו. היא מאפשרת לאם היכרות מאד קרובה עם כל אחד מהתינוקות, היא מחייבת שעות של גבי שעות של מגע פיזי צמוד עמם (שעות נדירות שכל-כך קשות להשגה בסיטואציה אחרת) והיא גם נותנת לאם את התחושה שאין לה תחליף אצל תינוקה ובכך היא משחררת אותה מהאיום על מקומה ביחס לדמויות מטפלות אחרות המסייעות לה עם תאומיה.  התאומים יוצאים מרווחים מכיוון שצרכיהם העמוקים ביותר מסופקים להם על ידי אמם. הנקה בו זמנית של שני התינוקות יחד כששניהם רעבים וזקוקים למזון מאפשרת לתת לכל אחד את כל מה שהוא צריך באותו הרגע, מבלי שהצרכים של אחיו התאום "יבואו על חשבונו". גם עבור האם, היכולת להזין בגופה את שניהם היא חוויה חזקה מאד של סיפוק ועוצמה. בהמשך, אם מצליחים להניק מספיק זמן עד לשלב שבו כבר יש לתינוק קואורדינציה של עין ויד, אפשר לראות גם גילויים מקסימים של חקירת התאום השני בזמן ההנקה – ליטוף, גילוי ומגע עמו ואפילו מתן יד.

מן הזווית האישית, אני זוכרת את הלחץ שנכנסתי אליו בחודש התשיעי, כשהלכתי לבקר חברה שהניקה תאומות וכשראיתי כמה מאמץ והתארגנות נדרשים לשם כך, חשבתי בדאגה מה יהיה עם בתי הבכורה שהייתה אז בת כ-4. מתי יהיה לי בכלל זמן בשבילה?... אני זוכרת כמה קשה היה להתארגן להנקה בבית החולים, כי האחיות לא ידעו איך לעזור לי להתארגן, להדריך אותי בתנוחות, או להושיט לי את אחת הבנות כשהשנייה כבר "מחוברת" אלי, במיוחד בלילות, בהם נאלצתי להסתדר לגמרי לבד, ולא יכולתי להניק אותן יחד כך שהנקתי את האחת בעוד השנייה בוכה. ואיך מסתדרים כשכבר ממוקמים בתנוחה הנכונה ולפתע נשמטת הפטמה לאחת הבנות, ואין לי יד לארגן אותה מחדש...

עם הזמן, למדנו כולנו להסתדר ולמצוא כל מיני "טריקים" מקלים, למשל, הן ישנו על מזרון לצידי, ובלילה, כשהאחת הייתה בוכה, הייתי מניקה אותה במיטתי כשאני נתמכת בכרית הנקה וכך היינו נרדמות לנו יחד ועם השמע בכייה של השנייה, הייתי מתעוררת, "מנתקת" את זו שכבר ינקה, מסתובבת ומתחילה שוב עם השנייה...

קושי נוסף היו הדלקות שחטפתי, בהן החום זינק במהירות ולא האמנתי שאוכל להצליח לצלוח את היום הקרוב, ולבטח לא היה ברור לי איך אצליח להמשיך להניק את שתיהן...

ומעבר לכל הקשיים, שהיו כמובן בעיקר בהתחלה, ההנקה הייתה תירוץ מופלא בשבילי לעצור את מרוץ ההישרדות המטורף בו חיינו, לשבת או לשכב עטופה בכריות ולקבל מגע אינסופי מתינוקת מקסימה או משתיים בו זמנית. קשר העין שנוצר תוך כדי ההנקה, ומשלוח היד אלי. הכרתי בעיניים עצומות (תרתי משמע...) את המגע השונה שיצרה כל אחת איתי – רוני אוחזת בשערי, וטל נוגעת בצווארי, מגע שמאפיין אותן כבר שנתיים לאחר תום ההנקה, כשהן שותות חלב על אמא. ומעל לכל, החוויה הזו של עוצמה אדירה, של היכולת שלי להזין אותן בגופי והידיעה כי אין בעולם אדם משמעותי יותר ממני עבורן (בטח לא כשהן רעבות...) – לאלה לא היה תחליף עבורי, והן הצדיקו את כל המאמץ המטורף והבלתי שפוי הזה...

למרות כל הנאמר לעיל, הכי חשוב שגם הרצון להניק לא יעמוד כמטרה שחשוב להשיגה "בכל מחיר" כי זו באמת משימה קשה ותובענית ברמה האובייקטיבית ויש לה מחירים רבים במידת הפניות של האם לכל מטלה אחרת מלבד ההנקה. גידול תאומים הוא גם ככה קשה וסוחט והדבר האחרון שאמא לתאומים צריכה זה להרגיש אשמה על משהו. אז אם זה לא הולך, הביטי קדימה וזכרי ואת יכולה להעניק גם בלי להניק!