טעימות מההרצאה:
התיעוד הקיים כיום בנושא של תאומים מעל גיל 6 לוקה בחסר. הספרות הקיימת עוסקת בעיקר במקרי מצוקה של תאומים שהופנו לטיפול. הניסיון לגייס את משרד החינוך ולעורר מודעות לצורך בלימוד נושא התאומים בהכשרות המקצועיות נתקל בקיר אטום. אלא שהעובדה שתאומים לרוב בגיל בית הספר מופרדים לשתי כיתות, לא גורמת להם להפסיק להיות תאומים מדי יום ל-6 שעות הלימודים.
בגיל בית הספר, המוכר כגיל החביון, הנושאים של תחרותיות, קנאה ומאבקי כוח מלווים את כל הילדים באשר הם. ילדים בגיל זה מתנתקים רגשית באופן חלקי מהתא המשפחתי וחולקים את התפתחותם עם סוכני סוציאליזציה נוספים – בית הספר וילדים בני גילם.
נפרדות הינה היכולת הפסיכולוגית הבסיסית של האדם להכיר בעצמו כישות מלאה, ייחודית ונפרדת מהתא המשפחתי ממנו הוא בא. זו ההכרה שיש בו חלקים בהם הוא דומה לכל המשפחה שלו וחלקים בהם הוא דגם ייחודי בעולם ואין עוד אחד כמוהו. לילדים יחידאיים דגם זה מאוד ברור. תאומים לעומתם צריכים להיאבק למצוא את הייחודיות. ישנו איום של להיות "בדיוק כמו ...".
בגיל בית הספר חלק מהגדרת הייחודיות והנפרדות קשורה בתוצרים מדידים הנכנסים גם לעולם היחסים בין התאומים – מי יותר ומי פחות, מי ראשון ומי אחרון. מסגרות חינוכיות נפרדות של כיתות מקבילות באותו בית הספר יכולות לעזור אבל לא יחסכו את המאבק במרחב הביתי. עוצמת התחרותיות היא גם פונקציה של הטמפרמנט של כל אחד מהתאומים.
אין לשכוח את "עקרון הנדנדה", התנהגות ילד כסוער או כהישגי עשויה להשתנות פעמים רבות. יש חשיבות רבה לכן לא לקבע את המצב ואת תפיסת התפקידים ולאפשר לכל השותפים אפשרות של שינוי.
לתחרות מותר לשים גבולות הוריים אלא שחשוב שהם לא יהיו גבולות קולקטיביים ולא מעמדה מבוהלת של ההורים. במקום אמירה "תפסיקו לריב" אשר אינה מכוונת היכן מותר לבטא את הדחף התחרותי הטבעי והבריא, יכולה לבוא אמירה המפרטת איך מותר לריב ואיך אסור.
תחום אחר הרלוונטי במיוחד לגיל בית הספר הוא היכולות הלימודיות. אנו עדים לכך שילדים מבשילים בקצב שונה בהתפתחות כישורי קריאה, כתיבה, הבנה מתמטית ועוד. כיוון שלהורים לשבת לעזור בשיעורי הבית לשני ילדים זו עבודה רבה – ישנו חשש שהם יכוונו תאום אחד לעזור במקומם לתאום השני. הסכנה טמונה בכך שאנו עשויים לקבע חלוקת תפקידים בין התאומים – האחד כמסייע וחזק בתחום הלימודי, השני כחלש וזקוק לעזרת אחיו.
גם בתחום היחסים החברתיים ישנה סכנה של היתקעות בחלוקת התפקידים וכן בתחום של עזרה ומחויבות הדדית בין התאומים. ילדים בגיל זה מתחילים לחוות השתייכות למספר מסגרות במקביל, אשר להן קודים התנהגותיים וחברתיים שונים: מסגרת המשפחה, הכיתה, החבורה האישית, קבוצת חוג ועוד. חלק מהתחרות במישור התאומי הינה גם בתחום זה – מי מוזמן וכמה חברים יש לכל אחד. הורים חשים לעיתים קושי גדול מול השונות בין התאומים. ישנם תאומים שכל אחד מהם מרושת חברתית באופן שונה אך המותאם לצרכיו ולאופיו – כך לדוגמא אחד זקוק למעט חברים לטווח קשר ארוך ושני זקוק אולי להרבה קשרים חברתיים לטווח קצר. חוויות הכיבוש החברתי והפחד מדחייה וחוסר מקובלות הינם נורמטיביים מצד אחד אך אם הורים רואים שהילד מבטא קושי חברתי, דריכות ומתח סביב מפגשים חברתיים – ילד זה קורא לעזרתם. חשוב לא להטיל על האח התאום שמאורגן ברשת חברתית לסייע להשתלבות החברתית של אחיו, וכך כשאחד מזמין הביתה חבר – זהו החבר שלו ולא של אחיו.
לסיום עוד לעניין המערכת החינוכית – מורים נפעמים לעיתים מגילויים תאומיים גם כאלה שלא מסייעים לבניית הנפרדות הרגשית של כל תאום. הדבר נובע מחוסר ידע בתחום. חשוב שהורים יצטרפו למאבק למען הכנסת נושא התאומים להכשרות ולהשתלמויות של אנשי החינוך העובדים עם ילדים גילאים שונים.
